פסק דין
כללי
הרצל חזיזה ז"ל, גרושה של העותרת ואביו של העותר, החזיק כדין בדירה ברח' סעדיה 9/19 ברמלה (להלן: "הדירה" ו- "המנוח"). לאחר מותו, פנו העותרים למשיב בבקשות להכיר בהם כ"דיירים ממשיכים". בקשותיהם נדחו. מכאן העתירה דנן.
בעתירה, טוענים העותרים, כי קמה להם זכות להכרה כ"דיירים ממשיכים" בדירה, שכן במהלך 3 השנים שקדמו למות המנוח – אשר נפטר בתאריך 25.7.09 – התגוררו עמו. כמו כן, הם עותרים לביטול חיוביהם בדמי שכירות מעבר לדמי השכירות ששילם המנוח עובר לפטירתו ולביטול פסק הדין לפינויים שניתן במסגרת תא"ק 50767-10-10.
רקע עובדתי
בין המנוח והעותרת, אשר היו נשואים באותה עת, לבין המשיבה 2, החברה לדיור ציבורי בע"מ (להלן: "עמידר"), נחתם חוזה שכירות בשנת 1988 ביחס לדירה.
בשנת 1999 התגרשו בני הזוג. המנוח נותר לגור בדירה והעותרת, אשר במסגרת פסק הגירושין, ויתרה על זכויותיה בדירה, עזבה. דא עקא, העותרת גורסת, כי בשנת 2004 שבה להתגורר עם המנוח והשניים ניהלו חיי זוגיות ומשק בית משותף כידועים בציבור, עד יום מותו. לפיכך, לשיטתה, היא נכנסת בגדר התיבה "דייר ממשיך" כהגדרתו בסעיף 1 לחוק זכויות הדייר בדיור הציבורי, התשנ"ח – 1998 (להלן: "חוק זכויות הדייר").
לטענת העותר, בנם של המנוח והעותרת, הוא לא עזב את הדירה מעולם והתגורר בה לאורך כל חייו.
ביום 4.8.09, מיד בתום ה"שבעה" על מות המנוח, פנתה העותרת לעמידר והודיעה על פטירתו, על כך שהיא מתגוררת בדירה ואין בכוונתה לעזוב. בעקבות האמור, ביצעה עמידר חקירה ביחס לדירה, באמצעות משרד חקירות, ובביקור שנערך בדירה ביום 27.8.09, היא נמצאה ריקה ושעון החשמל נמצא לא פעיל. כמו כן, שכן שמתגורר בדירה צמודה פנה לחוקר ומסר לו כי "חשב לשבור את הקיר ולפלוש לדירה. בהמשך שינה את דבריו ומסר שהוא מעוניין לרכוש את הדירה" (מתוך דו"ח החקירה מיום 2.9.09). בסיכום הדו"ח צוין, כי המנוח נפטר חודש עובר לחקירה ומאז איש לא מתגורר בדירה. לפיכך, ביום 14.9.09 תפסה עמידר חזקה בדירה.
ביום 27.10.09 הגיעו העותרים לדירה, או אז גילו כי הוחלף המנעול וכי אין הם יכולים להיכנס לדירה. העותרים החליפו בשנית את המנעול ותפסו חזקה בדירה.
בהמשך, הגישו העותרים למשיב בקשות להסדרת מעמדם כ"דיירים ממשיכים". ועדת אכלוס עליונה (להלן: "הוועדה" ו – "החלטות הוועדה" או "ההחלטות") דחתה את בקשותיהם מהטעם כי לא הוכח שהשניים התגוררו עם המנוח 3 שנים עובר לפטירתו, וכפי שיפורט בהמשך.
ביום 13.10.10 הגישה עמידר תביעה לפינויים של העותרים מהדירה (תא"ק 50767-10-10). ביום 30.6.11 הגיעו הצדדים להסכמה שקיבלה תוקף של פסק דין, לפיה:
"1.יינתן כנגד המבקשים (העותרים כאן – ו.מ) פסק דין בהתאם לתובענה, הן ביחס לרכיב הכספי והן ביחס לרכיב הפינוי.
2.פסק הדין יעוכב עד ליום 1.1.12 וזאת על מנת לאפשר למבקשים לפעול בכל האמצעים העומדים לרשותם כנגד החלטת משרד הבינוי והשיכון אך זאת בכפוף להוראות החוק וקיומם של שני תנאים מצטברים:
המבקשים יפקידו בקופת בית המשפט עד ליום 1.9.11 סך של 6,000 ₪ על חשבון החוב בתיק וזאת בשלב זה...
ככל ולא יגיעו המבקשים להסכמה כלשהי ליישוב הסכסוך מול המשיבה, תוגש ע"י המבקשים עתירה מנהלית לבית המשפט לעניינים מנהליים".
העותרים הפקידו את הכספים כנדרש, אולם את העתירה דנן הגישו אך בחודש מרץ 2013. בד בבד, ניתן פסק דין לפינויים של העותרים מהדירה בהתאם להסכמה שלעיל. רע"א 15313-12-12 שהגישו העותרים על פסק הדין לפינוי תלויה ועומדת עד להכרעה בעתירה דנא.
טענות העותרים
העותרים טוענים כי החלטות הוועדה בעניינם אינן סבירות, כי הן מבוססות על ראיות דלות וכן, כי לא ניתנה להם הזדמנות לשטוח טיעוניהם בפני הוועדה, טרם שניתנו ההחלטות. בבקשה מיום 22.7.13 צירפו העותרים תצהירים של שכנים אשר גורסים לכאורה, כי במועדים הרלבנטיים היו עדים למגורי העותרים בדירה. כן צירפו מסמכים נוספים, שעיקרם התכתבויות עם עמידר, לצורך תמיכה בגרסתם.
מכתב העתירה וכן ממסמכים שצירפו העותרים ברשות לאחר מכן, עולה סיפור חיים קשה ועגום של העותרים. לדברי העותרת, היא נישאה למנוח כאשר הייתה בת 15 וילדיה, העותר ואחיו, ניר (להלן: "ניר") נולדו זמן קצר לאחר מכן.